בשונה מההריון עם שי (הריון ראשון, עובר יחיד וללא כל בעיות), בו התאמנתי עד הרגע האחרון (ספינינג יומיים לפני הלידה…), פה המקרה היה קצת שונה. 

בהריון עם שי היה לי קשה לרוץ, וכל ניסיון לריצה הוביל לכאבים קלים בבטן התחתונה. אז החלטתי להתמקד בספינינג ושיעורי עיצוב שעשו לי טוב, אבל החלטתי שבהריון הבא אנסה שוב לרוץ.

אני יודעת על הרבה נשים שמצליחות ובכל זאת אני רצה כבר הרבה שנים ואולי זה יהיה אחרת בהריון הבא.

אממה, לשמחתנו, ההריון הבא בתור היה הריון תאומים, הריון יקר שעבדנו קשה עבורו והריון שמוגדר מלכתחילה כהריון בסיכון. ולכן הבנתי שחוקי המשחק משתנים.

ברגע שצג האולטרטסאונד הראה שני שקים ושני דפקים, הבנתי שיש פה שניים חשובים ממני, ולא התכוונתי לקחת שום סיכון מיותר. ריצה - מחוץ לתחום וכל ספורט אחר ייבחן בקפידה לפי ההרגשה הגופנית שלי. 

 

1. דופק - דופק ההריונית צריך להמשיך להיות מתון. פעילות גופנית מאומצת מדי אצל ההריונית יכולה לגרום לתחרות עם העובר על מקורות האנרגיה החשובים (חמצן למשל) וגם לגרום להעלאת טמפרטורת הגוף לערכים גבוהים שלא טובים לעובר (שתמיד יהיה מעלה אחת יותר מאיתנו).

2. לא עושים מה שלא עשינו לפני - לא מתחילים ספורט חדש שלא עשינו לפני ההריון. הגוף לא מכיר ולא מתורגל.

3. כואב? מפסיקים. אין טעם או שום יעילות בלהמשיך תרגיל/אימון מסויים אם הוא לא מרגיש נוח או נכון. להפך.

4. יוגה ותרגילי ליבה - פיתולים ותרגילי בטן ישירים לא מומלצים בתחילת ההריון ובאופן כללי עדיף להתייעץ עם מדריך.

5. שכיבה על הגב לא מומלצת היות והיא גורמת ללחץ על כלי הדם התחתונים באזור המותן.

 

ובכלל… הריון הוא לא זמן טוב לניסיונות, ספורט אקסטרים או עצים ועומסים מיותרים על הגוף. רוצה להשאר בכושר? תמשיכי לעשות את מה שעשית לפני ההריון ורק תורידי הילוך בהתאם למה שהגוף יאותת לך.

(או במילים אחרות להיות הוט מאמא) - תמשיכי להקפיד גם בהריון על תזונה נכונה. בעיני הריון הוא לא תירוץ לפרוק עול ולאכול מכל הבא ליד. ההפך. את נמצאת במצב בו את דואגת לעוד מישהו ולא רק לעצמך, ולכן החשיבות של אכילת אוכל בריא, מזין, משביע ואיכותי גבוהה הרבה יותר.

 

בחזרה אליי, הבנתי שבהריון הזה המצב שונה וכל פעילות ספורטיבית תבחן בקפידה. 

הבנתי שריצה מחוץ לפרק והחלטתי להתמקד במה שעשה לי טוב - קצת ספינינג, קצת שחייה, הליכות ואליפטי וכמובן יוגה. זרמתי עם הגוף שלי ועם השניים שאני מגדלת בתוכו וידעתי שאני עושה מה שצריך בשביל שהם יגדלו ויתפתחו להם בנחת בתוך הבטן שלי. התגעגעתי לנעלי הריצה, אבל ידעתי שהם יחכו לי.

 

המשכתי באימונים השגרתיים והקפדתי להקשיב לגוף.

עד הבדיקה במרכז לבריאות האישה בשבוע 28 שנפלה עליי כרעם ביום בהיר.

חשבתי שגם פה אוכל להמשיך להתאמן ולעבוד עד הלידה, ולא הבנתי עד כמה הריון תאומים הוא שונה.

 

"את נשארת בבית לנוח" אמר הרופא "לא עבודה ובטח לא אימונים" הוא המשיך כשהוא מבין שהוא תפס אותי לא מוכנה לבשורה הזו.

צוואר רחם שמתחיל להתקצר וצירונים מדי פעם זה לא משהו שאנחנו רוצים להתעסק איתו, הסכמנו שנינו.

"אנחנו רוצים להגיע כמה שיותר קרוב לתאריך המשוער. יש להם עוד הרבה לגדול" אמר הרופא ואני הנהנתי בהסכמה.

 

לכן, מאותו רגע, לא הייתה לי ברירה. ואחרי שיצאתי לחוצה ומבוהלת מהרופא (מי יודע מה היה קורה אן לא הייתי מגיעה לבדיקת המעקב הזו), הבנתי שהמציאות הולכת להשתנות מעכשיו ועד הלידה.

הפקדתי את המנוי לחדר הכושר, מזרון היוגה ואפילו בגד הים והבנתי שהם כולם יאלצו לחכות. וזה בסדר.

וכך גדלו להם הכמיהה והגעגועים לנעלי הריצה עוד יותר.

אבל ידעתי שהן יחכו לי. עד לרגע שאוכל לשוב לחיקן...